אחת המטופלות המתבגרות שלי אמרה לי "ההורים שלי לא רואים אותי, אני שקופה, אוויר.... " תמיד האחים שלי יותר ממני- מוצלחים יותר, חכמים יותר ואני? כלום. לא משנה מה אני מנסה להשקיע ולעשות, היא פשוט לא רואה אותי" הצורך שמישהו יראה אותנו הוא צורך בסיסי ונמצא בכל אחד מאתנו. נכון לא מדובר באיום הישרדותי פיזי, אך הנפש זקוקה למישהו שיראה אותה, שיחזק אותה, כולנו מחפשים את המבט או המילה הטובה, את ההערכה. אותה שיחה העלתה בי מחשבה, אולי גם הקרובים אלי מרגישים לפעמים שקופים? ובכלל- מה אפשר לעשות כדי למנוע מהמצב הזה להגיע?
וכאן אני מציעה לשנות גישה ולהסתכל במבט חדש- אז מה עושים?
1.נסי בסוף כל יום לראות את הייחודיות של ילדך- מה הוא עשה טוב היום? איך הוא השפיע על הסביבה? אל תשכחי לחזק אותו על כך !
2.בדקי- מה הצרכים שלו? אני מציעה לשאול אותו, מה אתה צריך?
גם אם בהתחלה הוא לא ידע לומר והדבר יראה לו מוזר,
הרי שעם הזמן (כמובן תלוי במידת ההתמדה) הדבר יראה לו טבעי והוא ידע לומר למה הוא זקוק ומה יכול לסייע לו.
3.מה הרצונות שלו? החלומות שלו? תשדלי לא לקצץ לו את הכנפיים. לדוג' הוא רוצה לעשות קייטנה בימי החופש? מצוין, גם אם את ישר חושבת על הבלגאן שזה יעשה לך בבית....
תנשמי עמוק...
תבלעי את הרוק ותגידי כמה את שמחה שהוא יוזם ופעיל.
אח"כ אפשר יהיה ליצור שיח על איך זה יראה ומה הגבולות שלך, על מנת לשמור על הצרכים שלך...
